Latest Entries »

"Courage is not to run away"

יש אין ספור דרכים להכיר מוזיקה: בלוגים, חברים, הופעות, רדיו, אינטרנט… אבל היום אחת הדרכים הנפוצות ביותר היא הפייסבוק. מתברר שלאט לאט, הרבה מהמוזיקה שאני מכירה – מקומית כמובן – מגיעה אלי דרך הצעת חברות בפייסבוק.

כך קרה עם ההרכב Phototaxis. יום אחד קיבלתי הצעת חברות עם קישור להורדת האי.פי שלהם (ליתר דיוק, סמפלר של הדיסק שעמד לצאת). אם זה חינם, מי אני שאגיד לא? אז הורדתי והאזנתי, וישר נוצר קליק. הוא הזכיר לי הרבה דברים והרכבים שאני אוהבת, ויחד עם זאת היה בזה משהו אחר, שונה, מגניב. יעל פלדינגר ואיתי צוק יצרו את השילוב המושלם. יעל כישפה אותי בקולה, בליווי מוזיקלי ממכר. היא משתמשת בקול שלה ככלי נגינה בעוצמות וגיוון מטורפים. הוא חודר מתחת לעור, משאיר סימנים אך לא צלקות.

התחלתי לעקוב אחרי הפייסבוק שלהם, הכתבות השונות שנכתבו עליהם והפרגון המטורף שקיבלו (בצדק!), וחיכיתי לאלבום הבכורה. שמתי שעון מעורר כדי לוודא שאקום בזמן להופעה שלהם באינדינגב. כן, כן, שמתי שעון כי חששתי שלא הצליח לקום בשבת לפני 10:00… זה לא בשבילי לקום מוקדם בשבת, אבל בשביל מוזיקה טובה אני מוכנה לקום מוקדם. היה מדהים לקום לתוך חוויה מגניבה ומעוררת כל כך. האנשים התעוררו, התישבו מול הבמה וחיכו. לאט לאט חלק עברו לעמידה, והתחילו להתנודד מצד לצד. אפילו הילדים רקדו לצלילי המוזיקה… ואני כולי בתוך ההתלהבות מהאנרגיות של יעל, מקולה ועמידתה על הבמה, שהיו פשוט תענוג צרוף. ההופעה היתה מפוצצת מהאנרגיות שהגיעו מהקהל ומהלהקה, אנרגיות שליוו אותי ואת חבריי גם הרבה אחרי שהיא נגמרה.


אבל מה לעשות כמו רוב הלהקות, גם פוטוטקסיס חזרו למרכז אחרי אינדינגב. ומה עם הדרום? לא ידעתי מתי שוב אראה אותם. כשהם סוף סוף הגיעו לב"ש שמחתי מאוד. קצת חששתי, כי לא ידעתי איך יופיעו על הבמה הקטנה של עשן הזמן, והאם האנרגיות לא ילכו לאיבוד. אבל כמובן ששום דבר לא עצר את יעל, אשר שרה במלוא העוצמה (עד כמה שהתאפשר במקום הקטן והמקסים), רקדה, ירדה מהבמה והשתלבה בקהל. ממש מסיבה עשתה לנו, ולא השאירה אף אחד אדיש. אמנם לא כל ההרכב הגיע להופעה, אבל למרות זאת הם בהחלט סיפקו את הסחורה. עכשיו אני מחכה שיבוא להופעה באורך מלא, הפעם עם שאר ההרכב ואולי בתוספת מגפון (כפי שהיה בהופעה המגניבה באינדינגב)…

ואחרי ההתלהבות מההופעות, מה לגבי הדיסק? אז אני אומרת לכם – ברגע שתשימו את הדיסק במערכת/מחשב/נגן לא תוכלו להפסיק אותו, תתמסרו לשירים, למנגינות, ליעל… אני התאהבתי באלבום, בעטיפה הכה מושקעת, בקליפים, בשיתופי הפעולה שלהם עם אנשי צילום ועיצוב. מדובר בלהקה טובה שיודעת להופיע ולבצע, אבל גם לארוז את היצירה שלהם בעטיפה מושכת. מה עוד אפשר לבקש? נכון שיותר זול להוריד את האלבום בבנדקמפ, אבל אז תפספסו את החוויה של העותק הפיזי. להחזיק את העטיפה, לדפדף בחוברת ולהנות מהיופי, שמפעיל כמעט את כל החושים. מי שקונה את הדיסק מקבל גם אפשרות להורדה, אז למה לא? דיסק כזה יפה, השקיעו בו ברמה עולמית, תענוג לקרוא את המילים לדפדף באריזה המושקעת כשברקע מאזינים לו. אם מגישים לכם מנה מושלמת, תשבו לאכול או שתסתפקו רק בטייק-אווי? מתברר שגם סדר השירים שונה בדיסק ובבנדקמפ, וזה חושף בצורה אחרת את השירים. בתור אחת שהרבה זמן האזינה לדיסק דרך הבנדקאמפ ואז עברה לדיסק, אני יכולה לומר שיש תחושה אחרת.

אני אוהבת את כל השירים שלהם, גם את הפחות מוכרים. כל פעם שאני שומעת את So יש לי צביטה בלב, לא יודעת איך להסביר. אני שומעת את הדיסק בלופ, ובכל פעם שאני מגיעה לרצועה הזו אני קופאת, עוצרת הכל ונושמת עמוק. חושבת, מאזינה, מתנתקת מהעולם לכמה רגעים. הולכת לי לאיבוד בתור השיר, המנגינה והמילים. עם סיום השיר נשאר טעם של עוד ודמעות בגרון. הדיסק מלא ברגעים קסומים כאלה. אני מאמינה שכל אחד ימצא בו משהו מיוחד, רגע שהוא ירגיש שהוא רק שלו. המילים של פוטוטקסיס לא פשוטות, הביקורת שיש בשירים מהווה מעין מראה למציאות של החברה של ימינו. אולי לא פשוט לשמוע את זה, אבל כאשר זה מוגש באריזה כה יפה, איך לא תפתחו את תיבת פנדורה? עם כל האזנה נוספת לאט לאט נחשפים עוד ועוד רבדים, שירדפו אתכם ולא יאפשרו לכם לברוח…

הלהקה מגדירה את הסגנון שלה כאלקטרו-סול. אני יכולה להבין למה, אבל גם מזהה לא מעט סגנונות אחרים. האמת לא אכפת לי איך יקראו לסגנון הזה, העיקר הוא המוזיקה. קשה היום להגדיר מוזיקה, אבל ההגדרה של אלקטרו-סול היא מעניינת. היא משקפת בעיני את המציאות המודרנית וההתקדמות הטכנולוגית, שהופכת אותנו במידת מה למנוכרים לחיים, למציאות וליופי. מצד שני, הסול משקף את האיזון (או חוסר האיזון…) שבנשמה שלנו. אז מה שזה לא יהיה, איזה סגנון שתחליטו, השורה התחתונה היא שזה טוב!

 

"Déjà Vu"

"Pretty Ugly"

 

 

From Cover to Cover

אני בדרך כלל לא כותבת על אמנים ישראלים שלא ראיתי בהופעה. אני מעדיפה להתרשם מהחבילה הכוללת, אם אפשר לומר. והפעם לא רק שעוד לא ראיתי את סער ליבן בהופעה, גם אין לה דיסק שיכולתי לקנות ולהתרשם ממנו. יחד עם זאת, לא חסרים חומרים שלה ברשת. היא שרה בעברית ובאנגלית, טקסטים עם לחנים נעימים לאוזן ויכולות ווקאליות מרשימות ומגוונות. סער ליבן מנגנת בגיטרה ומפוחית. חלק מההשפעות המורגשות במוזיקה שלה הן של פולק, בלוז ורוק. לפי פייסבוק, היא עובדת בימים אלה על אלבום בכורה בהפקת רועי אבדר ("החדר"). את השירים שלה אפשר לשמוע במייספייס, ובערוץ היו-טיוב שלה.

אחד הפספוסים שלי הוא שלא ידעתי שהיא הקימה הרכב מחווה לזמרת הענקית ג'ניס ג'ופלין. בתור אחת שמאוד אוהבת את ג'ניס, חבל שמעולם לא יצא לי לראות את סער מבצעת שירים שלה בלייב. לפי יו-טיוב, יש כבוד 🙂 ממש עושה חשק, וכנראה שיותר קרוב מזה לג'ניס אני לא אמצא. בינתיים, עד שיצא האלבום ונראה אותה בהופעה, ניתן להאזין לה בערוצים השונים ברשת.

It Feels Real

הלחנים ישאו אותכם ברוח, והמילים תעזורנה לכם להתנתק מהקרקע ולטייל ברחבי העולם. מרגיש הכי לא מכאן, ויחד עם זאת, הכי ישראלי שיש. The Trees and The Bees הם משלנו, ופשוט תענוג להאזין להם. לראות אותם בהופעה, לשכוח קצת מהצרות, ליהנות מהמוזיקה והמילים… השקט והפשטות, במובן הכי חיובי שיש, קונים את המאזין ברגע. הם יוצרים אינטימיות שמחזירה לצליל האקוסטי את כבודו. הלהקה כוללת את רן שבתי (שירה וגיטרות), דנה לוטרמן (שירה), נופר הפטקה (צ'לו), רובן רוזנברג (בנג'ו) יוסי עדי (מלודיקה, גלוקנשפיל) ועידו זילברמן (תופים). יחד הם מנגנים פולק אקוסטי אותנטי, עם ניחוחות קלים של חו"ל…

יש במוזיקה של רן שבתי משהו אמיתי וכנה, המאחד את כל היופי הזה. ההרמוניה שנוצרת משילוב הקולות שלו ושל דנה היא יפהפיה. יחד עם הליווי של הכלים השונים, ובעיקר הצ'לו, נוצרים שירים שתרצו להאזין להם שוב ושוב. ההקלטות שמנציחות את הרגעים האלו יכולות לעזור לכם להכיר ולהבין קצת, אבל הכי טוב זה בהופעה אינטימית.  מבלי להוסיף, האזינו ופרגנו, כי באמת שמגיע להם!

זו אחת הלהקות שאני רוצה לכתוב עליהם כבר המון זמן, אבל לצערי אני לא מצליחה לתפוס אותם בהופעה. הם מופיעים בת"א ובצפון, אבל מה עם הדרום? הגעתי למסקנה שעד שאזכה לראות אותם לייב, הם כבר יעבדו על אלבום שלישי…The Buffalos הם להקה שאני מאזינה לה כבר המון זמן, ונהנית כל פעם מחדש.

האלבום שלהם אשר נשמע הכי רחוק מפה שאפשר. מגוון בצורה מטורפת, ונוגע בכל כך הרבה סגנונות. אולי זה מה שהופך את הדיסק הזה לחוויה כזאת מרתקת. בהאזנה הראשונה אינך יודע למה לצפות, אבל מה בטוח שיהיה מעניין. יש כאלה שיחשבו שהדיסק אולי מפוזר ומגוון מדי, אבל מבחינתי זה כל הכיף. סוף סוף דיסק של להקה שאני יכולה לשמוע מההתחלה עד הסוף, ושלא נשמע כמו רצועה אחת ארוכה. כל שיר מוביל למקום אחר, אין צורך להגדיר אלא פשוט לצאת למסע ולהנות. את רוב השירים כתבה הזמרת סיון 'בלה' לשד, ועל הלחנים הנפלאים חתום עומר הרשמן. השילוב בין השניים מדהים. סיון עושה שימוש מגוון בקול היפה שלה, דרמטית במידה הרצויה, עוצמתית כמו שצריך. פשוט אושר.

ההרכב כולל חמישה אנשים, מוכשרים אחד אחד. את סיון 'בלה' לשד ועומר הרשמן (שהוא גם חלק מפאניק אנסמבל, ויש לו גם דיסק יפהפה משלו, Limited doze of affection, שונה מאוד מהעבודה שלו בבפאלוס) כבר הזכרתי. החברים האחרים בהרכב הם רן יעקובוביץ על התופים, דן קרפמן על הבס (שמנגנים גם עם דניאלה ספקטור) ואייל דיין על הגיטרה –  גם הוא הוציא דיסק סולו לא מזמן (לאחר בדיקה חוזרת מתברר שהגיסטריסט של הלהקה כיום הוא יותם Schlezinger).  יאיר יונה גם היה פעם חלק מההרכב, היום תוכלו לשמוע אותו באלבומו Remember . אני התאהבתי בהם מהרגע הראשון.

אני ממליצה בחום לראות אותם בהופעה חיה כל עוד הם בארץ (הם מופיעים באירופה לעיתים קרובות). למרות שאני עוד לא הצלחתי לעשות זאת, אני בטוחה שמדובר בחוויה מטורפת. אז לבינתיים, על מנת שתגיעו להופעה אחרי שאתם כבר מכירים את המילים והלחנים (אפשר גם לקנות את הדיסק, ולתמוך במוזיקה שלהם), הנה האלבום להאזנה מלאה באתר הנפלא bandcamp. מי שרוצה לקרוא עוד קצת עליהם ולהישאר מעודכן הנה אתר הבית שלהם – מאוד חו"לניקי, ממש כמו המוזיקה שלהם. תיהנו!

[

La Belle Bela Tarr

לרוב אני מפרגנת על האופי של אמן שראיתי בהופעה, כי יוצא לי לגשת להגיד שלום או משהו. אבל הפעם זה לא קרה. אני לא באמת מכירה אותה, אבל ממה שהרגשתי היא לא נגישה. אף על פי שרצתי לקנות את הדיסק, לא העזתי לחפש אותה ולקבל חתימה. למזלי, אני לא רוכשת מוזיקה לפי האמן אלא לפי המוזיקה (לרוב, בכל מקרה. לפעמים אני קונה גם מתוך נאמנות). למרות שאין דבר כיפי יותר מאשר לקנות מוזיקה של מישהו שאתם אוהבים, כי אתם יודעים שהם אחלה בני אדם. אני לא אומרת שבלה טאר (שם הבמה של זואי פולנסקי, כשמו של הבמאי המפורסם) אינה אדם נחמד חס וחלילה, כלל לא.  הרושם שקיבלתי היה שהיא קרה על הבמה, מנותקת יחסית מהקהל, מכונסת בעצמה. היתה גם תחושה של נתק בינה לבין הסאונדמן. אולי בצדק – היו בעיות סאונד – אבל עדיין… יחד עם זאת, אנחנו פה לדבר על מוזיקה ולא על אופי, ועל המוזיקה שלה אני ממליצה בחום.

Bela Tarr - Pulsar

מבחינה מוזיקלית, התרשמתי לטובה במהלך ההופעה. הרגשתי שיש משהו שם ששווה לבדוק, ולכן ניגשתי לדוכן וקניתי את הדיסק. הוא הופק עצמאית לגמרי, כפי שמוזיקת אינדי צריכה לשווק את עצמה 🙂 על הבמה, בנוסף לגיטרה ולבס, היא השתמשה גם בלופר. יש לא מעט אמנים ישראלים שנעזרים בלופר -אחד מהם הוא דויד פרץ הבאר שבעי – ואני ממש אוהבת את התוצאה. זה הזכיר לי את קאקי קינג. ברור שזה לא אותו הסגנון, אבל כמו בהופעה ההיא, הגיטרה והלופר, המוזיקה והשירה מרכזים את כל הקהל, גורמים לנו להקשיב, ולאט לאט להתאחד עם המוזיקה. יש משהו אוטיסטי בעמידה המנותקת הזאת על הבמה – קשה לי להסביר את זה – אבל זה איכשהו מתאים, ולא גורע מהמוזיקה. בלה טאר יושבת על כיסא, מתרכזת בנגינה ומתעלמת מהקהל עד סיום השיר, ואז דממה. הקהל מוחא כפיים, רוצה ומבקש עוד, ואז שוב העיניים שלה נעלמות. האצבעות שוב על המיתרים, שוב דממה בקהל… למרות שיש רק אשה אחת על הבמה, ההרגשה היא של להקה שלמה. יחד עם זאת, כל צליל מורגש. נדמה שהיא מנהלת שיחה עם עצמה על הבמה, שיחה אישית ואינטימית.

Pulsar הוא אלבום הבכורה של זואי. הוא ארוז בעטיפת קרטון, ועל הדיסק עצמו כתוב רק Bela Tarr, יכול להיות שזה אפילו נכתב בעט. יש לזה קסם, אני אוהבת דיסקים בעבודת בית. זה גורם לי להרגיש שאני מחזיקה ביד משהו יחודי 🙂 הדבר היחיד שמבאס הוא שאין חוברת מילים. לא תמיד אני מבינה מה היא שרה, אבל עדיין יכולה להנות מהדיסק. מעבר ללחנים ולשירים המיוחדים, להקלטה הביתית יש צליל יחודי. זה הזכיר לי קצת את  Elephant Parade בקיצור, מומלץ. והנה טעימה קטנה… אם אהבתם תנו לה ב-Like.

לפני שהקשבתי לאלבום בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי עד כמה הוא יהיה שונה מההופעה. והוא אכן היה שונה. האם הוא היה פחות טוב? לא יודעת. עבר קצת זמן, אחרי אינדינגב, עד שיצא לי לשמוע את הדיסק. דווקא כשהייתי בדאון החלטתי שהגיע הזמן להאזין לו. איכשהו הוא היה בן לוויה ומושלם למצב הרוח שלי. האלבום לא עצוב או מדכא, אבל הוא ליווה אותי בעצב. היופי, השקט והאינטימיות שלו היו מושלמים בשבילי. היום, אחרי השמעות נוספות, אני עדיין נהנית מהדיסק, אבל אני לא בטוחה אם אהיה מסוגלת לשמוע אותו בכל מצב. הוא בהחלט נכנס לקטגוריה של "אם עצוב לי בלב"… והאמת היא שאני חושבת שלא כל דיסק מתאים לכל מצב. נחמד שיש לך פלייליסט אישי למצבי רוח שונים.

למי שמעוניין בטעימה יותר רצינית, הנה קישור לדיסק הופעה ממש טרי, שהוקלט בנובמבר. מי שרוצה להזמין את הדיסק מוזמן ללחוץ על תמונת העטיפה באתר. אם אהבתם תעשו איזה share קטן 😉

They Put a Spell on Me

The Aprons

היו כמה וכמה הופעות שחיכיתי להן באינדינגב. אחת מהן הייתה של The Aprons. הייתי תופסת שיר שלהן מדי פעם ב-iCast, וחיכיתי להזדמנות לראות אותן בהופעה. השירים הטילו בי כישוף עדין ויפה, ובמשך תקופה לא קצרה יכולתי להרגיש את הלחנים שלהן במחשבות ובחלומות… ממש כמו פס קול שמלווה אותי.
הדבר חזר על עצמו, כמובן, גם באינדינגב. הפעם יכולתי סוף סוף לעבוד היפנוזה בלייב, לא וירטואלית. מי שהיה בהופעה ידע למה הוא בא. זה הורגש בפרגון, האנשים שרו את השירים יחד עם הלהקה, התנדנדו מצד לצד והתמסרו למוזיקה. כל העותקים של הסמפלר שלהם אזלו עוד לפני שההופעה נגמרה, למרבה הבאסה. שמעתי שהם הוציאו דיסק, איכשהו לב"ש הוא עדיין לא הגיע 😦 אולי אאתר אותו באחד הביקורים שלי בת"א.
בכל אופן, ההופעה שלהן היא מחזה יוצא דופן. הן יושבות עם כתר על הראש, כל אחת מאחורי הכלי שלה, כמעט מסתתרות. הניגודיות מתבטאת גם במוזיקה. ולמרות הכל, אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבימתית שלהן, ולהתבאס כאשר הקסם מסתיים…
האייפרונס הן חוה כהן וטליה פרי. השירים שלהן נעים ממתיקות מסויימת לאפלה קודרת במקצת. הן משלבות מלודיות עדינות עם באס קשוח ותופים. קצת קשה להגדיר את המוזיקה שלהן. לא פעם שמעתי את המונח פופ חלומי, אולי זו ההגדרה המתאימה. אני חושבת שלא חייבים להגדיר הכל, אני רק יכולה לומר שוב – פשוט נשבתי בקסמן. בהופעה הן הקרינו ביישנות מצד אחד, ובטחון רב במוזיקה שלהן מצד שני. העברת הכלים, שלרוב משמשים כליווי, לקדמת הבמה, מעצימה אותם. אמנם יש גם קלידים, אבל הבאס והתופים הם המרכזיים בהופעה. השילוב עם הקולות המעט מנוגדים שלהן הוא פשוט מושלם.
רוצים לראות אותן בהופעה? הנה טעימה קטנה, פשוט לחצו כאן ותהנו! צאו לכם למסע קסם ביער המכשפות, וחזרו עם אבקת קסמים לפזר בחלומות…

יצא לכם פעם לשוטט סתם באינטרנט, ואז לגלות איזו תגלית קטנה מתוקה ונעימה? אני, כמובן, מדברת על מוזיקה. לפני זמן לא רב גלשתי בשביל לראות מה התחדש, אולי אמצא משהו שבא לי לשמוע או לקנות, והפעם במדף הלועזי.
פתאום העיניים שלי נעצרו על העטיפה המעניינת של אלבום חדש. לא הכרתי אותו קודם, ועכשיו אני מצטערת על כך. עכשיו, מן הסתם, אני רוצה לשמוע עוד. עטיפת האלבום סקרנה אותי, אז התחלתי לשמוע. באותו רגע ידעתי שעליתי על משהו טוב – האלבום Where The Oceans End. הלחנים המתוקים מלווים את המלים בצורה מושלמת, כאילו עוזרים להחליק את הגלולה המרה. בהאזנה ראשונה אולי לא תשימו לב, אבל אם תקראו את המלים תגלו שמתחת לכל המתיקות הזאת יש אפלה וכאב. אולי הניגוד הוא שהופך את האינדי-פולק המתוק הזה לדבר כל כך נעים לאוזניים?
אני מדברת על Cocoon, הרכב צרפתי מתוק מתוק, שזה אלבומם האחרון. אני לא יודעת הרבה עליהם, אבל אני סומכת עליכם שאם אהבתם תדעו לחפש עוד בעצמכם… בכל אופן, אני עשיתי להם לייק וממליצה גם לכם 🙂 הנה המייספייס היפה שלהם (לזה אני קוראת מושקע)!

אז יצאתי קצת מהאינדי הישראלי לכבוד אינדי פולק צרפתי 🙂 מקווה שתהינו! אם כן – just share it …

Lorena B - IndieNegev 2010

על ההרכב לורנה בי התחלתי לשמוע הודות לפייסבוק, בעיקר לקראת אינדינגב. לאט לאט התפתח לי תיאבון לשמוע את הלהקה בלייב, ולראות אם מה ששומעים במייספייס ישמע יותר טוב על הבמה. אבל לפני שנתחיל לדבר על ההופעה, וקצת על המוזיקה שלהם, נשאל – מי הם, בעצם, לורנה בי? 

מדובר בחמישיה ירושלמית, המשלבת אלמנטים של רוק, אלקטרו וטריפ הופ. הם שרים גם באנגלית (שזה לרוב קונה אותי, במיוחד כאשר זה מזכיר לי להקות שאני מאוד אוהבת… תאזינו ותבינו בעצמכם) וגם בעברית. את כל השירים כותבת סולנית הלהקה, עדי אולמנסקי (שאולי מוכרת לכם מכוכב נולד), שבהופעות גם מתפעלת את הסמפלר. ביחד עם יואב סער (גיטרה, גלוק), ניר לאיסט (בס), רועי אביטל (גיטרה, מקלדת וסמפלר) ואילן טננבאום (תופים), הם מצליחים ליצור משהו חדש ומגניב מאוד עם נגיעות אלקטרוניקה. 🙂 מי שמכיר אותי יודע שאני חולה על הסגנון. נחמד לשמוע את זה גם במוזיקה מקומית.

הלהקה מתחזקת בלוג, בו הם כותבים על כל מה שהם רוצים, והאמת – הם לא נשארים חייבים. יש להם דבר או שניים להגיד על האינדינגב שהיה, למשל. אני באופן אישי מאוד נהניתי מהפסטיבל הזה. יצא לי סוף סוף לראות להקות שעד כה שמעתי את המוזיקה שלהם רק באינטרנט. לצערי היו יחסית מעט שמות שלא הכרתי, אבל עדיין היה כיף, וזכיתי לכמעט 3 ימים של ניתוק מוחלט מהעבודה! ללורנה בי הייתה אחלה הופעה, מלאה באנרגיות. הקהל היה שבוי בקסמה של עדי, ולא נראה לי שמי שהיה שם נשאר אדיש. מדי פעם התעופפו כדורי ים כחולים עם סטיקר של הלהקה. אף על פי שהם הופיעו בבמה הקטנה, היה מלא וצפוף בטירוף. לרגע שכחתי שאנו לא בבמה הגדולה. ההופעה היתה מעולה, היתה תחושה שזו להקה שיכלה בהחלט למלא את הבמה המרכזית.

כשחזרתי מאינדינגב התחלתי קצת יותר להתעניין ולשמוע את החומרים שלהם, שמתוכננים לצאת כאלבום בכורה בדצמבר. עדי עובדת במקביל על מה שנראה כמו אלבום סולו מעולה, עם כל מיני שיתופי פעולה שממש עושים טוב לאוזניים 🙂

אז הנה לכם המייספייס שלהם עם השירים מהאלבום המתקרב. במייספייס של עדי יש דואטים מעניינים, שיגרמו לכם לשמוע אותם שוב ושוב ולרצות עוד.

Lorena B - IndieNegev 2010

Lorena B - IndieNegev 2010

תהינו!

יהלום באר שבעי

לפעמים מספיק לשמוע שיר אחד, ולדעת שיש פה משהו מיוחד ושונה, ששווה השמעה חוזרת ומעמיקה יותר. להקה כזאת היא "סמטת פחם" יש להם סגנון וצליל ייחודיים, טקסטים טובים, ומוזיקה שעושה לך טוב (גם אם היא עצובה…) מדובר בלהקה בה כל נגן תורם את הכשרון המיוחד שלו, ובלעדיו הכל היה נשמע אחרת. כל אחד תורם מהידע ומההשפעות שלו, וכך נוצרת יחד הרמוניה יפה שאין הרבה כמותה.  עודד בן יצחק מנגן בביסקס (כלי שמשלב סקסופון עם כלי נוסף, אולי קלרינט – אני לא ממש בקיאה בזה), עידן וייסמן על הבס, ערן ג'זבי על התופים ויאיר גולן בגיטרה ובכלי מיתר נוסף, שאני לא יודעת לזהות (סגורה עליו/עליהם).

כמובן שגם לזמרים בלהקה הזו יש תרומה אדירה. בין אם זה אביב נוימן (שגם מנגן) או שני ולמן, שניהם יודעים לרגש. אין מה להגיד – בדרום יש דברים טובים! למזלם של רבים, הם מופיעים לא מעט גם במרכז. בימים אלו הם עובדים על הקלטת אלבום, שאני כבר לא יכולה לחכות לו יותר. את שני ולמן אני מכירה עוד לפני שהכרתי את הלהקה. הבחורה הזאת שרה בכל כך הרבה הרכבים שונים, שאי אפשר למנות את כולם – אבל התחברתי במיוחד לעבודה שלה בסמטת פחם.

הלהקה מצליחה להגיע לקהל מגוון, וזה ממש כיף. אנשים מכל הגילאים באים לראות ולשמוע אותם, כל אחד יכול להתחבר למוזיקה שלהם, וזה אומר הרבה. אני לא רוצה לתייג אותם תחת הגדרה מסוימת, פשוט מדובר במוזיקה טובה.

כבר הספקתי להיות באינספור הופעות של סמטת פחם, ובכל פעם אני נהנית מחדש 🙂 יש להם כמובן את השירים הקבועים, אבל מדי פעם אנו זוכים למשהו קצת שונה, לשיר חדש או לקאבר מיוחד. בינתיים לחבר'ה האלה יש אי.פי, אותו רכשתי לפני שנה, ועדיין ניתן לרכוש אותו פה ושם. מדובר בעיקר בהקלטות מהופעות, אבל האיכות טובה מאוד והאווירה סוחפת. תוכלו למצוא שם גם את חיה מילר, שזה מגניב לא פחות. אני ממליצה בחום למי שעדיין לא שמע, כי כישרון כזה חבל לפספס. בקרוב האלבום!

כוח נשי בב"ש

לאט לאט הבלוג הזה הולך ותופס כיוון, ומתעסק יותר במוזיקה מקומית. אני דווקא אוהבת את זה… ואם כבר מקומי, אז בואו נהיה הכי מקומיים שאפשר – באר-שבע. למרות שרוב האנשים יאמרו שהסצנה המוזיקלית מתחזקת דווקא בת"א, לדעתי בדרום יש לנו לא מעט כשרונות, וכדאי לשים לב אליהם. חלק מוכרים יותר, חלק קצת פחות – אבל הכל ענין של זמן וחשיפה… אז היכונו לפלישה הבאר-שבעית!!!

הפעם בא לי לדבר על הזמרות המקומיות שלנו, ויש לא מעט. אני מכירה חלק מהן, ואני בטוחה שיש עוד. אתם מוזמנים להפנות את תשומת לבי, אני תמיד מוכנה לשמוע משהו חדש 🙂

Noa Babayof - photo by Michal Shanny

אחת הזמרות שאני ממש אוהבת, שלצערי הוציאה עד כה רק אלבום אחד (שזה יותר ממה שהספיקו אחרות…) היא נעה בביוף. באר-שבעית בעלת קול מלאכי, שכובש וממיס כל לב. זה נכון שהשירים שלה לא בדיוק שמחים, אבל המילים היפות לא ישאירו אף אחד אדיש. לפני כמה שנים חברה שלי שמעה אותה ב-88, וישר חשבה עליי. היא קנתה את הדיסק, ואחרי שהקשבתי לו נדלקתי גם אני. דיסק חורפי ללב עצוב 🙂 ככה האלבום הזה גרם לי להרגיש. אחרי זמן מה הזדמן לי לראות את נעה, בהופעה אינטימית וביתית בעשן הזמן. קצת חששתי כשראיתי שהיא באה לנגן לבד עם גיטרה. אבל ברגע שפתחה את שפתיה, וקולה החל למלא את החדר, כל חששותיי נעלמו כלא היו ונשבתי בקסם… קולה, סגנונה ושיריה מזכירים לי אמנים אחרים, אבל כמו שאתם כבר יודעים – אני לא אוהבת לעשות השוואות, אז אסתפק בלהביא כמה דוגמאות. כך תוכלו להתרשם בעצמכם, ולהחליט אם לקנות את הדיסק (אולי אפילו באחת ההופעות שלה, שאני מקווה שיקרו בקרוב) 🙂

ובנתיים כבונוס, שימו לב לביצוע שלה לג'ימי הנדריקס!!!

נעה בביוף היא לא היחידה שיכולה לבדה לכבוש את הקהל… טל אורן, בחורה צנועה וביישנית עם קול יפה ומילים נוגעות, עובדת על דיסק כבר יותר זמן ממה שאני מכירה אותה. בקרוב היא תוציא אי.פי ראשון, לשמחת האנשים הרבים שמחכים ומתרגשים בשבילה. לאחרונה שוחרר שיר עם קליפ, שמאפשר חשיפה קצת יותר גדולה. מי שמכיר את טל יודע שהיא לא אוהבת להצטלם (ומתברר שהיא לא היחידה בקטע הזה…). הנה קישור להאזנה לשיר "כל דקה" מהאוסף של סמילנסקי, והנה גם השיר והקליפ החדש:

עוד שם שאני שומעת לא מעט, ושאת הזמרת הנושאת אותו כבר יצא לי לראות בהופעה, הוא קארין צרפתי. בעיניי היא וירטואוזית מאוד, ומצליחה להשתלב באופן טבעי בשני הרכבים שונים זה מזה. הראשון הוא הרכב הפאנק "צנזורה", ומי שאוהב את הסגנון יאהב גם אותם. הם נמצאים כבר שנים בשטח, הוציאו אלבום מחתרת ראשון, ושמעתי שיש עוד אחד בדרך. אבל אני התחברתי יותר לצד הרך של קארין, ולהרכב השני שלה (ה"קארין בנד", שגם איתם היא הוציאה כבר אלבום). מדובר בהרכב אקוסטי יותר, שעושה מוזיקה שנוטה יותר לכיוון הפולק. את קארין ראיתי בהופעות בעיקר רק עם דודו על הבמה, ופעם אחת עם "צנזורה" בהרכב מלא, באינדינגב. הבנתי שהלהק מונה 5 נגנים, אבל לדעתי היא לא זקוקה לכך כך הרבה אנשים – יש לה קול טוב ועוצמתי, מילים טובות, ומנגינות שנשארות איתך. מה צריך מעבר לזה?

אחד הכישרונות הווקאליים שלנו, שמופיע ביותר מדי הרכבים מכדי שאוכל לציין כאן את כולם, היא שני ולמן. ברגע שהיא מתחילה לשיר, אני לא רוצה שהיא תפסיק. את שני הכרתי לראשונה בהופעות של הרכב של יגאל, ידיד משותף. התרשמתי מקולה, למרות שהסגנון המוזיקלי היה שונה ממה שאני רגילה אליו – יותר פיוטים וטקסטים מקראיים ממה שאני שומעת בדרך כלל. אף פעם לא ממש התעמקתי. ואז ראיתי אותה שוב, בהרכב המגניב "סמטת פחם". השילוב בינה לבין הלהקה היה מושלם, מדהים והרמוני. היא גם מופיעה סולו, בסגנון שאני לא יודע איך להגדיר. לפעמים קולה של הזמרת יכולה לגבור על הסגנון, ואולי אפילו ליצור סגנון ייחודי. בסיכומו של דבר, מאוד נהניתי מהופעותיה השונות והמגוונות, גם אם זה לא מה שאני נוהגת להאזין לו ביום-יום 🙂 …

יש עוד זמרות, אני יודעת, ויש גם כאלה שאני בטח לא מכירה. לצערי לא כולן הקליטו את החומרים שלהן, כך שקצת קשה לעקוב. אני רוצה לסיים עם עוד באר-שבעית צעירה, שניכר שכבר לא מעט זמן מתעסקת במוזיקה. יש לה כבר רפרטואר, היא מופיעה פה ושם, ולאט לאט יוצרת לעצמה קהל. הכרנו דרך הפייסבוק. קיבלתי ממנה את השיר היחיד שלה שהוקלט על דיסק, ויש שם משהו. לרוב אני פחות מתחברת לשירים בעברית, אבל אחרי כמה השמעות אני מחכה כבר לאלבום, הלחנים ממש מדברים אליי. ניתן להתעדכן בפייסבוק לגבי בדברים חדשים שקורים אצלה מבחינה מוזיקלית. היא מעלה סרטונים ועושה הקלטות ביתיות, וזה נותן תחושה שאתה חלק מהתהליך, וזה נחמד. אז על מי אני מדברת? למי שלא מכיר אותה, מדובר בטל פוגל. אני אומרת לכם – שווה לחכות קצת, מחכה לנו אלבום מאוד מעניין… ניתן להאזין לה בSoundCloud ולהתרשם ממה שעוד מחכה לנו.